חסד ספרדי

סיימתי לקרוא את "חסד ספרדי" החדש של א.ב.יהושע. אני מאד אוהבת את הכתיבה שלו וקראתי רבים מספריו. הספר החדש מצוין, כתוב נפלא, ומומלץ! הכתיבה בזמן הווה מכניסה את הקורא לאינטימיות של העלילה והדמויות. יש פרק אחד או שנים שכתובים בגוף שני, המחבר מדבר אל הדמות הראשית, הבמאי, ופונה אליו בגוף שני, מאד מבולבל ומבלבל, קצת מיותר ולא ברור למה השינוי ברצף של הכתיבה. יתכן שיש לך סיבה, אני לא הצלחתי לעמוד עליה. אהבתי את ההתייחסות לציור העתיק ולמיתולוגיה סביבו עם השלכותיה על החיים בהווה.

נאום המלך

ראיתי את "נאום המלך" והתמוגגתי מהנאה צרופה על סרט מעולה, בימוי ומשחק מצוינים. עם כל אשפת הטימטום שמוטחת בנו מהמסך הקטן ואין סוף הסרטים האמריקאים בבתי הקולנוע כבר שכחתי כמה טוב לראות סרט בריטי משובח ולהיזכר כמה קולנוע יכול להיות ברמה.

יום האם

פעם, כשאני הייתי ילדה, היה יום האם. הדברים היו מאד ברורים. זה יום האם, כלומר היום של האמא, קונים לה מתנה נחמדה או מביאים פרחים או שוקולדים. היום, בעידן ה"פוליטיקלי קורקט" הכל כל כך מסובך. יום המשפחה, יופי, מה זה אומר, למי בדיוק חוגגים? למי בדיוק קונים מתנה? ויותר חשוב, מי בדיוק קונים את המתנה? שוב פעם האמא צריכה לדאוג לכל? אין יום שבו אנחנו לא צריכות לדאוג ל"הכל". אני מציעה למר "פוליטיקלי קורקט" לצאת לחופשה בל' בשבט ולתת לדברים לחזור למה שהיו פעם. ולכל האמהות: שיהיה לכן יום האם שמח מלא שלווה ומלא מתנות...

למה אורתוגונלי?

מסתבר שהחשיבה שלי היא אורתוגונלית, כלומר בקווים אופקיים ואנכיים. יש קדימה, יש לאחור, יש ימינה ויש שמאלה. אני מסתדרת היטב בערים אורתוגונליות כמו תל אביב. כאשר הדרכים מתחילות להתעקל אני הולכת לאיבוד, כמו בירושלים, כמו בחיפה. כאשר אני נכנסת לקניון, אני הולכת למשל לשירותים, כאשר אני יוצאת, אם כדי לחזור אני צריכה ללכת שמאלה, באופן ודאי אני אלך ימינה. לרוב אני מעדיפה לא להיכנס לקניונים לבד כדי שלא אלך לאיבוד...